עמית בת ה-22 גדלה בנתיבות. הייתה האחות הקטנה מבין חמש אחיות אוהבות למשפחה גדולה, נשית, אוהבת ועוטפת.

בין עמית לאבא היה קשר חזק ואהבה גדולה וכשעמית הייתה בת 12 וחצי אבינו נפטר ממחלת הסרטן לאחר שנים של ייסורים, באותו רגע עמית הבינה שמה שהיא רוצה לעשות זה להציל חיים וממש מגיל צעיר החלה להתנדב במד"א ולבלות שם שעות רבות, ובין לבין השקיעה בלימודים ותחזקה את התחביב הכי גדול שלה – שירה. היא שרה מבוקר עד לילה וניחנה בקול מלאכי וטהור.

בגיל 18 עמית התחילה קורס פרמדיקים דרך השירות הלאומי שאותו סיימה בהצטיינות, בהמשך אף הדריכה קורס כזה במרחב נגב והייתה המדריכה הצעירה ביותר במד"א. בשנה וחצי האחרונות עבדה, במקביל להיותה פרמדיקית במד"א נתיבות – גם פרמדיקית כוננית בקיבוץ בארי.

בשבת 7.10 עמית הייתה כוננית בקיבוץ, בבוקר התעוררה לקולות אזעקות ובומים חזקים ובלי לחשוב פעמיים לבשה מדים, לקחה תיק עזרה ראשונה עזבה את הממ"ד בדירתה ורצה להציל חיים במרפאת השיניים בקיבוץ.

כשבחרה בפעולה זו, למעשה וויתרה במודע על שתי הזדמנויות להציל את חייה. בן זוגה התחנן אליה בבוקר שתיסע עימו לנתיבות והיא סירבה. שהייה בממ״ד בדירתה היתה מצילה את חייה – לדירתה לא הגיעו.

במשך 7 שעות ארוכות עמית הצילה חיים במרפאה וגם כשנגמר לה כל הציוד הרפואי לא עזבה לרגע את הפצועים, הניחה בדים רכים מתחתם שיהיה להם נוח, ליטפה אותם והרגיעה. עד לשעה 14 שבה המחבלים מצליחים להרוג את חברי כיתת הכוננות שהגנו על המרפאה כשנגמרת להם התחמושת, והם נכנסים למרפאה ורוצחים את כולם (מלבד שלושה שהסתתרו והצליחו להינצל). עמית שנותרה אחרונה נפרדת מהמשפחה שלה בדקות האחרונות שלה ואף מנסה להציל את עצמה לאחר שקיבלה ירייה ברגל, היא לא מוותרת ועושה לעצמה ח.ע., אך המחבלים הארורים חזרו וירו בה למוות.

חייה של עמית הסתיימו אך שמה גבורתה ועוז ליבה ימשיכו להדהד לדורי דורות, היא תיזכר כמי שהקריבה את חייה כדי להציל אחרים.