כל הגופנים
בנם הבכור של יפית וירון. נולד וגדל בהרצליה. אח לעמרי.
ליאור התגייס באוגוסט 2022 לחטיבת גבעתי וביצע מסלול להכשרת לוחמים שבסופו הגיע לגדוד צבר.
בלט באופטימיות שלו, ברוגע, בחוכמתו, הצטיין בכל מה שנגע בו, בחיוך שלא ירד מפניו, בחוש הומור, בצניעות, ביכולת הייחודית שלו להיות אדם וחבר טוב, לעזור תמיד ולהיות אהוב על כל מי שהכיר אותו.
מגיל קטן מאוד ליאור עסק בתחומי ספורט שונים והיה מאוד ספורטיבי, חזק ובכושר. בין היתר למד ג'ודו מספר שנים והיה בקבוצת הפועל הרצליה ומאז ומתמיד אהב מאוד לשחק כדורגל. בנוסף, ליאור השתתף ב״חמש אצבעות״ – שילוב של אימונים כהכנה לשירות הקרבי עם דגש חזק על ערכים.
חבריו מספרים על רצונו הרב לתרום למדינה בכל דרך ועל כך שביצע כל משימה במסירות רבה. ליאור היה לוחם מצטיין, מסור, מקצועי ומיומן, מלא מוטיבציה לשרת שירות קרבי משמעותי. לאורך שירותו השתתף באירועים מבצעיים שונים ולקח חלק חשוב בהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. גם בצבא היה אהוב על כולם.
ליאור עבר הכשרה על הנמר והיה המקלען (בשפה של החיילים: עשה "איקסים") המעולה, המקצועי והמיומן ביותר.
כמה ימים לפני האסון, ליאור סיפר למשפחתו בגאווה שהמפקד ביקש שהנמר שלו ייכנס ראשון לעזה, כי הוא הכי סמך עליו.
ליאור נפל בקרב בעזה באסון הנמר, במלחמת חרבות ברזל ב-31 לאוקטובר 2023.
בנמר היו 12 חיילים, מתוכם נהרגו 11, ביניהם רועי דאוי ועדי ליאון. הניצול היחיד היה נהג הנמר, דניאל, שהיה חברו הטוב ביותר של ליאור.
עמיחי רובין נולד וגדל בעכו. בנם השלישי מתוך שמונה של בתיה וישי רובין.
התאפיין בחן מיוחד והיה אהוב על כל רואיו. מגיל צעיר בלט ברגישותו הגבוהה לזולת ובטוב לבו כלפי הסובבים אותו, חבר טוב שתמיד ראה את טובת האחרים לפני טובתו, עניו, איש אמת ופועל צדק.
למד תורה במשך ארבע שנים בישיבה הגבוהה בניין אריאל ולאחר מכן התגייס לגדוד 51 של גולני בו היה חייל מצטיין ואהוב על מפקדיו וחבריו.
המשפט הראשון שכתב במחברתו האישית של הצבא: "לשים לב קודם כל לאדם שמולי בין אם זה חבר/מפקד/מדריכה ולהתייחס בכבוד".
בבוקר שמחת תורה תשפ"ד התעוררו חיילי הפלוגה לרעש הפצמ"רים התכנסו במרחב המוגן בציוד ומיגון מינימלי.
בזמן זה עשרות מחבלים תקפו את המוצב בהפתעה.
עמיחי ששימש במחלקה כנגביסט חוד, נלחם בגבורה באומץ ובתושיה רבה לצד חבריו והציל לוחמים רבים.
הלוחמים לחמו בעוז ובגבורה ומספרים כי בתוך כך היה זה עמיחי שהתעשת בין הראשונים, לקח את הנגב שלו ויחד עם המ"מ שילה ראוכברגר הי"ד ולוחמים נוספים התמקם באחת היציאות של חדר האוכל, ובחירוף ומסירות נפש ממש ניהלו קרב במשך זמן ארוך עם המחבלים!
גם לאחר שנפצע מספר פעמים המשיך להילחם ואפילו לאחר שנפגע בראשו לא הרפה מהגנת הלוחמים והמשיך להלחם במסירות עילאית בכוחותיו האחרונים.
עמיחי וחבריו נלחמו עד לחיסול ובריחת המחבלים שנותרו במוצב ובכך הצילו עוד ישובים וחיי אדם רבים.
ביום שלישי כ"ה בתשרי תשפ"ד נקבע מותו והוא בן 23 בנופלו.
איבריו הושתלו בגופם של חמישה אנשים ובכך המשיך להציל חיים גם לאחר מותו.
ה' יקום דמו. יהיו הדברים לעילוי נשמתו.
סמ״ר רועי דאוי ז״ל מגבעתי, שירת כסמ"ל מחלקה בגדוד צבר פלוגת החוד.
ילד קסם! צנוע, עניו, מנהיג בשקט שלו, אמיץ וגיבור. ילד שהחיוך תמיד תמיד מוביל אותו בכל מקום. ברועי הייתה הכרת הטוב שלא ניתן לראות אצל כל אחד. תמיד מעריך, תמיד מודה, תמיד מכבד. מאוד אוהב מוזיקה ושירים מכל הסוגים, תמיד היה הולך ומזמזם. היה איש של שלום, אידאולוגיה, ערכים, כבוד ואהבה עצומה למולדת. עשה מכינה קדם צבאית ולאחר מכן התגייס לשירות קרבי בגבעתי.
ציוני ואוהב את הארץ היה, כפי שכתב בצוואתו:
״החיוך עולה בכל רגע אפשרי, לראות את כל מי שנמצא פה – זו ארץ ישראל שלמענה אני עושה את זה״.
רועי נכנס עם חייליו ללחימה, למרות שהבין שהוא עלול לשלם בחייו, אך גם הבין שחייו הפרטיים הם עצם בגוף הגדול של כלל ישראל.
רועי נהג להשתמש במשפט של ליאל גדעוני ז״ל: ״תחייכו, כי חיוך זה שמחה ושמחה היא הכוח להמשיך הלאה״. (ליאל ורועי התחנכו באותו בית ספר בזמנים שונים, ליאל נהרג בצוק איתן ורועי כעת בחרבות ברזל, רועי וליאל נולדו באותו יום בהפרש של 9 שנים.
בט"ז במרחשוון ה'תשפ"ד (31/10/23) – חמישה ימים לפני יום הולדתו ה-21 וכשבועיים לפני שחרורו מצה״ל, נפל רועי באסון הנמ״ר בצפון רצועת עזה יחד עם לוחמים נוספים, ביניהם ליאור סימינוביץ' ועדי ליאון. רועי היה מ"כ ומפקד הכוח בעת האירוע.
לפי העדות של הנהג שנשאר בחיים: ברגעים האחרונים הם צחקו וחייכו כ"כ הרבה…
את מכתבו האחרון רועי חתם במילים: ״ורק תתחזקו מהכל״ – וזוהי דרכנו לעד.
