מירושלים, נולד ב-1977 בבוקרשט שברומניה, בן בכור למינה וזאב מרקוביץ.

בגיל שנתיים עלה ביחד עם הוריו לארץ ישראל מטעמי ציונות.

בשנת 2000 הכיר ארתור את רויטל והשניים התחתנו ב-2002.

ארתור היה זן נדיר של בן אדם. איש משפחה למופת, בעל אוהב ואהוב, וחבר אמיתי עם לב רחב. ההומור והציוניות אפיינו אותו כל כך.
שלום בית היה הדבר הכי חשוב מבחינתו ורוח הנתינה והעזרה לזולת תמיד עמדה לנגד עיניו, קבלת האחר והשונה היו אחד הערכים עליהם לא ויתר ודאג שילדיו יבינו כמה חשוב לראות את האחר.

לארתור ורויטל נולדו ארבעה ילדים. ארתור היה אבא פעיל ומעורב שתמיד רצה את הטוב ביותר עבור ילדיו.

ארתור שירת כרכז ועדות רכש במחלקת רכישות ומכירות (מרו”מ) והיה אהוב ומוערך מאוד על חבריו ומפקדיו. מפקדיו מעידים על כך שאצל ארתור זה “שגר ושכח”: כל משימה שניתנה לו נעשתה על הצד הטוב ביותר, במקצועיות ובחיוך.

ב-6.10.2023, ערב שמחת תורה, ארתור יצא לעבודה באבטחה ושמירה על המבלים בפסטיבל הנובה. ב-02:00 בלילה עוד דיבר עם רויטל ובין היתר סיפר לה שכמות האהבה שיש במסיבה מעוררת השראה.
בבוקר ה-7.10 בשעה 06:29 צלצל ארתור למשפחתו כדי לוודא שהם מוגנים בממ”ד ולומר להם כמה הוא אוהב אותם, ואז יצא למשימתו האחרונה להחזיר את כל “הילדים” (המבלים במסיבה, כלשונו) הביתה.
לכל אחד מבני המשפחה שהצליחו לדבר איתו והתחננו שיחזור הביתה הוא ענה אותו הדבר: “אני מפנה את הילדים ועוד מעט אבוא הביתה”.

ארתור הקים מחסום בכביש 232 עם שאר השוטרים והיה בקו האש הראשוני מול המחבלים. הוא נלחם וניסה לעזור לאנשים רבים ואף הצליח.
למרות שנפצע מירי ברגלו הוא המשיך לעזור לאנשים והמשיך להילחם מול המחבלים. הצליח להרוויח זמן ולהרוג מספר מחבלים, ובזכות העוז והגבורה שלו חייהם של הרבה אנשים ניצלו. ברגע שנגמרו לו כל הכדורים בשתי המחסניות שהיו ברשותו נורו עליהם טילי rpg.

ארתור הגיבור הוגדר כנעדר ובמשך כמה ימים קשים משפחתו לא ידעה מה עלה בגורלו. רק בלילה של יום חמישי, כשישה ימים לאחת תחילת המתקפה האיומה בהיסטוריה של מדינת היהודים, הגיעו הקצינים לדלת ביתם ובישרו להם שהנורא מכל קרה, וארתור זוהה על פי דגימת DNA שאחותו נתנה.

ארתור נפל בגיל 46 בקרב ברעים, במתקפת הפתע של חמאס, לאחר שפעל בעוז ובחירוף נפש בחזית הלחימה.

יהי זכרו ברוך.‬