מאבן יהודה. בן ליפעת ואייל, אח בכור לרביד, בן זוג של ארבל.
איש של רוח. שמש. ים. עולם. אהוב, מחבר לבבות.
אהב גלישה, גלים ושקיעות, טיולים, מסעות וחיבורים מעניינים. תמיד מוקף חברים, עם חיוך כובש, ידע להיות עבור אחרים מכיל וקשוב. עילי היה אדם מהלך קסם, משפיע ומשמעותי למשפחתו, חבריו וחניכיו. אוהב אדם, מורה דרך, חבר לחיים, מוביל שקט, סקרן ואחראי.
עילי היה בוגר של בית החינוך המשותף חוף השרון בשפיים. הוא חלק את זמנו בין הלימודים בהם הצטיין לגלישת גלים והדרכת גלישה. מהים שאב את החוסן וההתמדה, את היכולת להציב מטרה. הוא תמיד שאף “לעלות על הגל” אבל גם ידע להתמודד עם הקשיים שבדרך. הים היה לו בית, וחוף מבטחים. מרחב לספורט שכה אהב, לצמיחה והתנסות אבל גם למפגש חברים.
בצבא שרת כלוחם בצנחנים. במהלך שירותו הצטרף למסע של תגלית וליווה מסעות חוסן בחוות השומר שם שימש עוגן לחיילים, חינך וקידם אותם לשירות משמעותי.
לאחר שחרורו מהצבא, טייל וגלש בעולם ואף יצא לשליחות כמדריך במחנה קיץ של הסוכנות היהודית. הוא היה מדריך משמעותי, אהוב ומוביל. עם חזרתו ארצה מהטיול הגדול בארה”ב ודרום אמריקה התגייס לשרות הבטחון הכללי. הפגין מוטיבציה ויכולות גבוהות, תשוקה עזה וכוח רצון לפתח רעיונות ולהציב מטרות.
לצד הרצינות והחתירה קדימה עילי היה גם “שטותניק”, מצחיק ושנון. הוא תמיד רצה להנות מהעשייה, לשמוח ולשמח אחרים. אהב ספורט וחדר כושר, לשחק בסוני פלייסטיישן ובימי שישי היה משחק משחקי קופסא עם חברים כשהוא משתמש בכל תחבולה כדי לנצח את האחרים.
לעילי היה קעקוע של דג זהב בשקית על רגלו השמאלית. עבור עילי השקית סימלה בית – בו יכול היה להתכנס, לסלול דרך ייחודית לו ולהתחבר לעצמו, בשקט שלו אבל מצד שני תמיד לראות שקוף את האחר ולהושיט יד. לעילי הייתה דרך מופלאה להיות נאמן לעצמו אבל תמיד להיות שם בשביל הזולת ולתת תחושה של בית לכולם.
על רגלו הימנית היה קעקוע של כדור דיסקו. עילי האמין ש”החיים הם חגיגה” ומה יותר חגיגה מכדור נוצץ? כל יום היה הגשמת חלום וכך הוא חי בעוצמה, העז והתנסה, חווה, ניצל הזדמנויות. היה אדם פעיל ומקדם, ידע לעבוד קשה, שאף לעשות יותר ולהצטיין וכל זאת בשקט ובענווה.
עילי נרצח בשבעה באוקטובר 2023, במיגונית הסוסים בצומת גמה, כחודש לפני יום הולדתו ה-24 , כשבועיים לפני תחילת תואר ביזמות ומנהל עסקים.
עילי, וחבריו אדיר מסיקה ומתן אקשטיין, שנפלו יחד איתו, היו חלק מחבורה של שבעה חברים/ות שחגגו בפסטיבל הנובה. שלושתם, חברי ילדות, החברים הכי טובים, לא שבו.
במקום בו לא היו אנשים, היו הם אנושיים, חומלים ופעילים. בהחלטה אמיצה ובקור רוח, הם סייעו לפצועים וחרפו את נפשם עת נאבקו מחבלים שאיימו להיכנס למיגונית והדפו אותם בידיים חשופות. במותם הצילו חיים של שלוש מחברותיהן שהיו עמם.
בשבריר של רגע חרב עולמנו – אבל, כמו כדור הדיסקו, אורו של עילי מקרין עלינו.
נמשיך להפיץ אותו כי החיים – בלבבות.
איתך או בלעדיך אין סוף…