כתב ידו של אדם יחודי ואין דומה לו. הוא משקף משהו מאישיותו, משהו ממנו. יצירת פונט (גופן) על שמו – תשאיר בעולמנו אות חיים ממנו.
סרן (במיל’) הרב אבי גולדברג ז”ל
מירושלים.
בעל אוהב לרחל אשתו ואבא מופלא לשמונת ילדיהם: יהודה, שירה, טליה, הדס, אלישיב, הלל, רעות ונווה. איש של תורה וניגון, ותמיד היה נסוך על פניו חיוך כובש.
בימי שגרה היה מחנך מסור ורב בית הספר ותיכון “הימלפרב” בירושלים.
אהבתו העצומה לעם ישראל התבטאה בכל דרך אפשרית: הוא היה נגן קלרניט מוכשר וניגן רבות לניצולי שואה וחולים.
הוביל את תפילות יום הכיפורים בקיבוץ גינוסר, ערך חופות לזוגות חילונים דרך ארגון ‘צהר’, והיה דמות בולטת בקהילת ‘באורך’ בשכונת מקור חיים בירושלים.
יחד עם משפחתו יצאו לשליחות תורנית-ציונית בארצות הברית, שימש כשליח “תורה מציון” בארצות הברית. ארחו בביתם אין-סוף אנשים מהארץ ומחוצה לה, והנחו מפגשי שיח לאיחוד בין חלקי העם, במאור פנים ונועם.
הרב אבי שירת כסרן ברבנות הצבאית והיה רב לוחם בגדוד 8207 חטיבת “אלון” 228. על אף שהיה פטור משירות, בשל גילו והיותו אב לשמונה, המשיך בשירות מילואים מתוך תחושת שליחות עמוקה.
מתחילת מלחמת “חרבות ברזל” שירת למעלה ממאתיים וחמישים ימים במילואים בצפון. מפקד הגדוד סיפר כי בזכות טוב ליבו הפך ל”עמוד תווך בגדוד”, כמו “אבא של הגדוד”.
הוא מיזג את עולם החינוך שממנו הגיע לעולם הצבאי, בענווה ובעיניים טובות. כרב קצין ולוחם בגדוד ומתוך אישיותו הגדולה הוא לא הסתפק בתפקידיו הרשמיים אלא עשה הרבה מעבר. הוא דאג לצורכי הדת של החיילים הדתיים בגדוד, כמו לוודא שתרומות האוכל שקיבלו הן כשרות, שיש סידורים, מחזורים, ארבעת המינים, עירוב סביב העמדות השונות (כשהיה אפשר מבחינת ביטחונית), ארגן מפגשים סביב החגים כך שהחיילים הרגישו את עצמם כמשפחה. הוא השתתף בישיבות הקצינים, עשה שמירות רגילות, ניקה בעצמו את המרחבים השונים ודרבן אחרים לנהוג כמותו. חבריו לנשק העידו שהוא נשא את התיק הכבד ביותר אל תוך הלחימה בלבנון, תיק שכלל גם ציוד לטיפול בנפגעים, והיה עושה את הדברים “עד הסוף, לא חצי”.
הוא דאג לעולם הרוחני והרגשי של החיילים גם על ידי שיחות אישיות וגם בכתיבת הודעות חיזוק אותן שלח דרך קבוצת הווטסאפ של הגדוד, הודעות של הרמת הרוח וזקיפות הקומה, ביודעו שהחוסן הנפשי של החייל הוא העיקר. ההודעות ששלח נאספו לספר אחרי נפילתו.
הרב אבי האמין בטוב. בכל גישתו ופעילותו החינוכית והצבאית הוא גרם לאנשים לא לוותר על חיפוש וראיית הטוב בעצמם ובמציאות. הוא היה דוגמה חיה לערכים שלימד ופעל מתוך אמונה שהעולם יכול להיות יותר טוב, יותר נכון, יותר מדויק ומלא בחסד. חבריו תיארו אותו כ”איש מתוק”, “איש קדוש וטהור” ו”איש חסד”. היה בו שילוב בין פשטות ועומק, בין צניעות ומנהיגות, בין אהבת התורה ואהבת האדם. איש של אהבה ושלום. נאמר עליו שיהיה אחד מהמנהיגים העתידיים של עם ישראל.
נפל בכ”ה בתשרי תשפ”ה (26.10.2024) בקרב בלבנון במהלך מלחמת “חרבות ברזל”, והוא בן 43 שנים בנופלו.
יהי זכרו ברוך!
