מקיבוץ בארי.
מתי נולדה בחולון לזיזי ומרקו אלטרס שעלו לארץ מטורקיה. רעייתו של עמיר. אם לרן ומיכל התאומים, ליובל ולאורן.

אשת חינוך בכל איבריה. מורה, מחנכת, מנהלת ויועצת למנהלים. עסקה רבות בפיתוח תכנים פדגוגיים, חומרי ואמצעי למידה. העמיקה בתחום האימון האישי, ליוותה מנהלי בתי ספר והובילה את פרוייקט קהילות הלמידה של האומנות. היתה אדם מרשים, כרזימתי והיוותה מודל והשראה לכל מי שפגשה ועבדה איתו.
מתי ועמיר זכו לאהוב זה את זו אהבה גדולה. למרות שהיו שונים אחד מהשני – הוא מופנם ושקט, והיא אנרגטית ופעלתנית. הם השלימו זה את זה ועשו הכל ביחד. שניהם אהבו את שירי הארץ הזאת – ועמיר אהב גם מוזיקה קלאסית. שניהם אהבו את הקרבה לטבע, את הנופים, את מרחבי הנגב. הזיכרון המשפחתי הבהיר ביותר של ילדיהם הוא “הפיקניק בכלניות”. בכל שנה בפברואר, החודש שבו נולדו שניהם, יצאו מתי ועמיר עם ילדיהם ונכדיהם לשדות הכלניות הפורחים של הדרום וחגגו שם בפיקניק משפחתי.
מפעל החיים הכי משמעותי של אמא ואבא היה לשמור על משפחה מלוכדת וחזקה. בזכותם כולנו חזרנו לגור בבארי.
לעמיר ומתי היו עשרה נכדים, שבהם טיפלו במסירות ובשמחה גדולה. ביתם שימש בית שני לנכדים. הם הקדישו להם את מלוא זמנם ומרצם, והיה להם קשר מיוחד וקרוב עם כל אחד מהם.
בשנים האחרונות, לאחר שיצאו לגמלאות טיילו מתי ועמיר ברחבי העולם. היו אלה שנותיהם הטובות ביותר. הם טרפו את החיים ורצו לראות הכל. הם תיכננו לנסוע, לראות ולהתנסות. היו להם עוד חלומות רבים – שנקטעו באכזריות.
ב-7.10.23 היתה מתי וייס עם בן זוגה, עמיר, בביתם בקיבוץ בארי. במהלך המתקפה חדרו מחבלים לביתם ופצעו אותם בתוך הממ”ד. מתי ניסתה בכל כוחה לקרוא לעזרה – דיברה עם יובל בנה, שלחם בכיתת הכוננות של הקיבוץ וניסתה ליצור קשר עם גורמים נוספים שישלחו כוח צבאי לעזור להם. מילותיהם האחרונות היו מילים של אהבה גדולה לילדיהם ולנכדיהם. לקראת השעה 10 בבוקר המחבלים הוציאו את מתי ועמיר מביתם והוליכו אותם כשהם פצועים לכיוון שער היציאה המערבי וגדר הקיבוץ. שם הם נורו למוות.
“הם הלכו ביחד”, אומרים ילדיהם, “ואם יש משהו שאפשר להתנחם בו זה שאיש מהם לא יצטרך לחיות בלי השני. הם היו החברים הכי טובים והם אהבו אחד את השנייה. אמא תמיד היתה אומרת: אני לא יודעת מה אעשה בלעדיו”.
עמיר ומתי, מתי ועמיר, הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו.
יהי זכרם ברוך!