בנם של עינת רחל ויובל. נולד ביום ז’ בתשרי תשס”ז (29.9.2006) בראשון לציון. אח קטן לשי.

“תומר נולד בסמוך ליום הכיפורים”, כתבו הוריו, “שיש הרואים בו יום של התחדשות ולידה מחדש, ותומר היה מלא בתמימות וטוהר לב. כל מי שהכיר אותו זכה ליהנות מהאהבה הרבה שהייתה בו, מהקסם שלו, מעדינות הנפש ומהעיניים שלו, מלאות החמלה, שתמיד הביטו על העולם במבט טוב”.

תומר גדל והתחנך בראשון לציון, למד בבית הספר היסודי “יפה נוף” ובקריית החינוך השש-שנתית “מקיף י”ב המעיין”.

הוא היה תלמיד מצטיין, אהב מאוד את המקצועות הריאליים ובלט בהישגיו בלימודי האנגלית. בשכבות חטיבת הביניים למד בכיתת מופ”ת למצוינות לימודית, אישית וחברתית. בהמשך הצטרף למגמת הנדסת תוכנה, המיועדת לתלמידים בעלי מוטיבציה גבוהה ללמידה ואשר שמה דגש, בנוסף למקצוע הנדסת התוכנה, גם על תחומי הפיזיקה והמתמטיקה.

“תומר היה בשבילי כמו שמש בכיתה עם עיניו היפות”, כתבה המחנכת שלו בתיכון. “דוגמה והגדרה מדויקת לתלמיד מופת, תמיד נרתם לכל דבר, לכל אדם, בין אם הכיר אותו ובין אם לאו, תמיד הושיט יד והציע עזרה”.

בשעות הפנאי, התאמן בטניס ובשחייה ואף השתתף בטורנירים מעת לעת, אך ככל שהתבגר הפנה את מירב תשומת ליבו לאומנות והתגלה כצייר ויוצר מוכשר. במיוחד העריך את סגנון הציור של האנימטור והבמאי הייאו מיאזאקי מ”סטודיו ג’יבלי”, אולפן אנימציה יפני נודע, שבו הופקו מיטב סרטי האנימה היפנים. תומר שאב השראה רבה מעבודתו של מיאזאקי והרבה לצייר ציורים קפדניים ומפורטים של דמויות אקספרסיביות ונופים קסומים וייחודיים. בנוסף, השקיע זמן רב וסבלנות אינסופית בגזירה וקיפול של דמויות מנייר, אותן גם צבע לאחר הקיפול.

כשלא צייר או יצר, נהנה לצפות בסדרות אנימציה, להאזין למוזיקה ולשחק עם חבריו הקרובים במשחקי מחשב ובמשחקי קופסה. החברים מספרים שתמיד היה שם בשבילם, נתן עצות טובות, תמך ועזר בכל קושי, ואם ראה שמישהו מהם במצב רוח רע, ניסה להצחיק ולעודד. הוא ניחן ביכולת התבוננות עמוקה, תבונה ואינטליגנציה רגשית יוצאות דופן, שאפשרו לו ליצור מערכות יחסים קרובות ומשמעותיות. “במהלך השבעה שמענו מחבריו סיפורים רבים וזיכרונות”, סיפרו בני המשפחה, “והתחושה שנעורה בנו היא שלנסות ולתפוס את המהות שלו במילים זה כמו לנסות לתפוס מים בידיים, תומר היה זורם, עמוק, צלול, סוחף, שקט וסוער כאחד”.

בסופי השבוע ובחגים בילה שעות בבית סבו וסבתו יחד עם בני ובנות הדודים שלו, אליהם היה מחובר מאוד. הם המציאו משחקים, ביימו יחד סרטים מצחיקים, והבנים שבחבורה נהגו לצפות בתומר בעיניים מעריצות. הוא היה עבורם כמו אח גדול, נתן לכולם – גדולים כקטנים – להרגיש שייכים, ונהנה להשתטות רק בשביל להצחיק אותם.

עם אחותו הגדולה, שי, יצר שפה משותפת שלא נזקקה למילים. השניים ידעו להבין זה את זו ולהעביר זה לזו את תחושותיהם במבט בלבד. עם הוריו היה לו קשר מצוין, הוא ואימו עינת חלקו את האהבה לבישול. הייתה להם מחברת מתכונים משפחתית, אליה תומר העתיק בכתב ידו מתכונים שניסו ואהבו, על מנת שיוכלו לחזור ולבשלם בעתיד.

בשישי בצהריים תומר בישל לבדו את ארוחת הצהריים למשפחה, סיפרו הוריו. אלו היו ארוחות של אלתור. הוא אהב לבשל לפי אינטואיציה ותחושה וללא מתכון, מערבב רטבים וחומרי גלם ומכין לכולם ירקות מוקפצים בסגנון ייחודי או פסטה ברוטב.

חלומו הגדול היה ללמוד ציור ואנימציה באופן מקצועי ביפן, וליצור סדרת אנימה בהשראת הסדרות שאהב. הייתה גם אהבה גדולה בחייו, והוא ובת זוגו תכננו להקים בית יחד ולבנות עתיד משותף.

ב-3.12.2024 התגייס תומר לצה”ל, שובץ לחיל התותחנים והחל טירונות. מפקד גדוד התותחנים שאליו השתייך כתב: “תומר לא היה איתנו הרבה זמן, אבל מהתקופה הקצרה הסגל נוכח לדעת שיש כאן חייל מיוחד, מאוד צנוע, שדואג לחבריו”. החברים שאיתם תומר התחיל את הטירונות סיפרו שהוא היה חלק בלתי נפרד מהם ושתמיד דחף, עודד וחיזק אותם.

לאחר שלושה שבועות של טירונות בבסיס “שבטה”, זוהה על ידי יחידת “מיטב”, המופקדת על הליכי המיון והשיבוץ בצה”ל, כחייל בעל נתונים גבוהים שעשוי להתאים יותר לתפקיד אחר. לפיכך, הוצא מחיל התותחנים והועבר למג”ל (מערך גיבוי לחימה) לצורך שיבוץ מחדש.

ב-22.12.2024 התחיל טירונות מחדש, בבסיס הטירונים “ניצנים” באשקלון. מהרגע הראשון בלט בכריזמה ובמנהיגות שלו, היה מוקף בחברים ואהוב על כולם. הוא חתר למצוינות, היה ראשון להתנדב, מילא את משימותיו במקצועיות ובנחישות. כתבה מפקדת בט”ר ניצנים: “בפני מפקדיו תומר ציין מהרגע הראשון כי השאיפה שלו היא לסיים את הטירונות בהצטיינות. כך פעל וכך נהג – נכון לכל משימה, מתנדב ראשון וככזה אשר נתנו בו אמון כי יגשים את כל חלומותיו”.

ביום ראשון, 29.12.2024, אירעה תאונת דרכים קטלנית, כאשר אוטובוס פגע במהירות עצומה בתחנת אוטובוס באשקלון, שבה המתין תומר להסעה לבסיס. תומר נהרג במקום, שבוע ימים בלבד אחרי שהתחיל מחדש את הטירונות.

טוראי תומר גולן נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ”ח בכסלו תשפ”ה (29.12.2024). בן שמונה-עשרה ושלושה חודשים בדיוק בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר אחריו הורים ואחות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי.

אימו, עינת, ספדה לו: “מי שלא הכיר אותך לא יבין עד כמה גדול האסון. בתור ילד הרבית לשחק במשחקי מחשב, לבנות עולמות, לגדל חיות מחמד וירטואליות, אהבת לגו, פליימוביל, ויצרת המון ציורים ועבודות. ככל שגדלת, נוכחנו לדעת שאתה לא רק חולם ומצייר, אתה גם מגשים, בדרך שלך השקטה. מאז שהיית קטן, בכל פעם שקבעת לעצמך מטרה – התמדת בה עד שהשגת אותה”.

אביו, יובל, כתב: “הבאת לעולם תום וחמלה, סקרנות ולימוד, חברות ויצירה שמקורותיה בכישרון, מקוריות, עומק וביכולת הלמידה וההתמדה שלך. מעל לכול הבאת לעולם אהבה טהורה, אמיתית וכנה להוריך, לאחותך, לסבים ולסבתות, לחבריך, לבת זוגך ולבני ובנות דודיך… הפכת מתלמיד למורה, מצפן שמראה את הדרך לכולנו, והדרך טובה… החיים במחיצתך תומר היו מלאים ומאושרים, לא ביקשנו יותר. לימדת אותנו מהי אהבה שלמה וטהורה”.

בשלושים לנפילת תומר ספדה אחותו שי: “זה ממלא לראות אדם שכל כך מחובר לעצמו ושחי את האמת שלו בלי להתנצל. שיודע מה נכון לו, מה מרגש אותו – ואתה ידעת. חיית כל יום עבור הדברים והאנשים שהיו חשובים לך, לא ויתרת על דבר – האומנות, המשחקים, החברים, המוזיקה והבישולים. בעיניים הטובות שלך בחרת לראות את הטוב שבדברים, אבל ידעת גם להיות עם הקושי, ואז למצוא את הדרך לצמוח ממנו. היית אמיץ מספיק כדי לחיות את החיים האלה במלואם – לפתוח את הלב, להיות פגיע, להרגיש ולאהוב…

לאורך החיים יצרנו שפה משלנו, שרק אתה ואני הבנו. תקשורת אחרת שהיא מעבר למילים. במבט היינו אומרים הכול. אני הרגשתי אותך ואתה אותי, והמילים – הרגישו קטנות עלינו. מאז מה שקרה, אני מוצאת את עצמי מחפשת את המבט שלך. בכל פעם שמשהו מרגש, מעציב, מכעיס, או אפילו מצחיק אותי אני רוצה לחלוק את זה איתך אז מתוך הרגל, אני מסיטה את הראש ומחפשת אותך בחדר. אבל אתה לא שם והדמעות עולות. כמה שאתה חסר לי. לנצח אמשיך לחפש אותך”.