בן בכור לשירי ואלון מסיקה, אח ללירן, ליבי ואור. רק בן 23…
אדיר נולד בניו יורק, ארה"ב, המשפחה עלתה ארצה כשהיה בן 4, כי להורים היה חשוב לגדל את ילדיהם פה בארץ הזו, על אף הוויתורים שנבעו מההחלטה.
אדיר היה ילד מלא פעילויות ותחביבים, אך סביב גיל 13 החל הרומן שלו עם הים. שם בים הפתוח, בגלישת הגלים, מצא אדיר חיבור מושלם שנתן לו שקט, בטחון ושליטה. שם היו חייו. גלישה בים. שקיעות בים. עבודה בים. חברויות בים.
באדיר, כמו באווטר, היו כל האלמנטים: אדמה, אש, מים ורוח. עם מתח מתמיד בין אלמנט האדמה שבו: זה שרוצה ומחפש בטחון, תכנון, עוגן, שורשיות, חיבור. לבין אלמנט הרוח – שמתבטא בזרימה, בחברות, בחופש, חדוות יצירה, משחקיות, משהו חסר גבולות שמחפש את האש, את החופש והאקסטרים.
אדיר היה שילוב של יצירה ואחריות. בים, המתח הזה שבין האלמנטים השונים, מצא שקט, מצא את מקומו. אדיר מצא את ה FLOW שלו. מה שלימים הפך לשם מותג התכשיטים שלו.
אדיר היה טיפוס מצחיק וחופשי, איש של פרצופים, מוסיקה וריקודים. איש אווירה ושתוטניק בלתי נדלה. וגם כזה, שכשהיה עם בן אדם אחר, העניק לו ברגישות יוצאת דופן, את מלוא תשומת ליבו והיה איתו בנוכחות מלאה ושלמה. 
בצבא, שירת אדיר ביהלום. ספנ"יק מורעל. היה המפק"צ הראשון שלא יצא לקצונה. המ"פ שלו התקשר ואמר בשבעה "הלוואי והוא היה איתי פה עכשיו (בעזה), אין עוד כמוהו, עליו באמת סמכתי". חיילים שלו מספרים: "הוא לימד אותי המון". מפקד שהיה חבר אמר עליו "דאג תמיד לכולם". המקעקע שלו אמר: "הילד שלך הוא משהו מיוחד כשהיינו נפגשים הוא היה מכניס איתו הילה של אור ואושר לסטודיו".
שנה עברה מאז שהוא השתחרר מקבע, שנה שבה הוא הספיק באמת לחיות, להתאהב, לחוות ולהגשים חלומות. כל כך חיכה לחופש הזה.
אדיר לא היה דברן גדול, אך העיניים….העיניים שלו, דיברו המון. דרך המבט מעיניו היה אפשר לדעת את שעל ליבו.
ועכשיו…עכשיו נותרה רק הרוח. והוא מורגש בה כל כך, בזרימה, במגע הרוח על הפנים, באוויר הים, לשם אנחנו הולכים כדי להרגיש אותו עוד יותר.
*
מאוד אופייני לאדיר היה המשפט ״כי ככה החלטתי״. לא משנה מה בחר לעשות שהעלה שאלה או תהייה, ענה אדיר תמיד "כי ככה החלטתי" ובזה ניתנה התשובה.
אין ספק, שגם ברגעיו האחרונים… רגעי האימה והגבורה, בהם בטח בשבריר שניה החליט לצאת להילחם עם עילי במחבלים ולהרחיקם מהמיגונית כדי להציל את הבנות… אין לי ספק שאם היה נשאל על פשר ההחלטה שסופה היה ידוע. היה עונה ברצינות "כי ככה החלטתי". משפט שמסכם ומתמצת את מי שהיה, את איך שבחר לחיות את חייו.
*
ביום שישי ה 6/10/23 אדיר ויולי חברתו סעדו עם המשפחה את ארוחת החג, ערב חג שני של סוכות. לאחר מכן הגיעו החבר'ה, ביניהם עילי נחמן ומתן אקשטיין, סלע, ארגנו אוהלים, צידנית וציוד, העמיסו ויצאו נרגשים לחגוג במסיבה. חבורה של ילדים, יצאו למסיבה ולרגע לא חששנו. חברים טובים שגדלו יחד, כל אחד עולם ומלואו.
אדיר וחבריו יצאו ממסיבת הנובה ב7.10 כשהפצמרים החלו. שעה 7:01 הודעה ראשונה "אנחנו במיגונית ליד רעים". ב־7:10 הגיעה שיחה מלירן אחיו: "אמא, תעירי את אבא יורים על אדיר". וככה התחילה התופת, האימה. הסתמסויות קצרות שהאחרונה שביניהן הגיעה ב־7:21 "רק שתדעו שאני אוהב אתכם כולם" ודממה…
*
רק אחרי הכל, הבנו את מה שקרה: עם השמע צבע אדום, חשבה החבורה שמדובר בעוד סבב של רקטות ולכן נכנסו לרכבים במטרה להגיע לאחת המיגוניות על הכביש הראשי – כביש 232. המיגוניות היו עמוסות בחוגגים שנמלטו. כשמצאו מיגונית פנויה ירדו מהרכבים במטרה להסתתר מהטילים. סלע ומתן זיהו אדם פצוע מרסיסים והיו בדרכם לסייע, אך תוך כדי חבורת מחבלים פתחו עליהם באש. השניים לא רצו להוביל את המחבלים אל תוך המיגונית ונשארו בחוץ. בעודם מקיפים את המיגונית חטפו כדורים. מתן נרצח וסלע נפצע אנושות. אדיר ועילי ושלוש בנות ביניהן יולי נכנסו למיגונית קטנה (מיגונית הסוסים). עילי ואדיר ידעו שברגע האמת במידה והמחבלים ינסו להכנס למיגונית הם יוצאים אליהם. וכך היה, כשהתבהרה ההבנה שיש מחבלים והם מתקרבים, החליטו אדיר ועילי, בשבריר שניה לצאת להילחם במחבלים, ללא כלי נשק, ככה בידיים חשופות. הם לא שבו. הבנות ניצלו. רומי, יולי ויובל ניצלו. לאחר שעות בשטח סלע פונה וניצל. הבנות גם הן ניצלו לאחר שש שעות של תופת במיגונית אבל החבורה הבלתי ניפרדת שחיה את החיים במלואם, התפרקה.
בשבת ה־7 לאוקטובר השתנתה מציאות חיינו ושל כל המדינה לא תשוב להיות אותו דבר. שלושה ילדים שלנו ועוד מאות ביניהם ילדים, נשים וגברים נפלו בקרב מול שונאי אדם.
בהבזק של רגע נגדעו חיים. בהבזק של רגע חיינו התהפכו.
יהי זכרם של הנופלים איתנו לעד. אוהבים ומתגעגעים אליך אדיר. לא נשכח ולא נסלח!