בת למוריאל ומחולה זגדון.

גדלה בישוב אלעזר בגוש עציון. בתיכון למדה באולפנת עפרה, עשתה שירות לאומי בבית הילד ‘אחוזת שרה’ בבני ברק, בבית פינגר – מקום לאנשים בעלי נכויות קשות ואח”כ עבדה בחקלאות דרך עמותת ‘היוגב’. בשנה האחרונה הספיקה לטייל בחו”ל וכשחזרה לארץ, חמישה חודשים לפני שנרצחה ביררה את דרכה המקצועית והחליטה לעבוד עם נוער בסיכון ולהתפתח בתחום השירה והמוסיקה לצד משימות מוספות.

כל מה שנספר עליה ונפיץ אל העולם כולו, יהיה מעט שבמעטים מכל מה שהיא. כמה שימחה אותנו רינת וכמה הצחיקה אותנו. מלאה בשמחה פנימית ואמיתית. מלאה באיכות חיים, שלוה ונינוחה בשגרת חייה.

ראשה פורץ תלתלים, תלתלי שמחה, תלתלי שובבות, תלתלי אצילות.

מאז שנולדה ‘מיגנטה’ את כולם אליה וככל שגדלה הדבוקה תפחה וגדלה. באישיותה המיוחדת היתה מלאה באהבת אדם, ברוחב לב ובנקיות ללא שיפוטיות היתה מאירה ומקרינה כלפי כל אחד ואחד. מעגל ועוד מעגל ועוד מעגל, אינספור מעגלי חברים ואנשים שפגשו אותה בחייה. מכל המינים והסוגים. כל מפגש כזה נשאר מאז ועד היום ולעתיד לבוא כזיכרון נצח שלא ישכח לעד. בכל פעם שהיא שרה בקע ממנה קול מטריף המרעיד את נימי הנפש ומחלחל כזרם חיים נצחי.

הבדיחות שלה, הפרצופים שהיתה עושה היפכו לכולנו את הבטן והשאירו בנו שמחת נצח.

ילדים קטנים וגדולים נדבקו אליה. היא הצחיקה אותם, רקדה איתם, הניפה אותם, סיפרה להם סיפורים, היתה שותפה איתם במשחקים תוך שהיא הופכת להיות בת גילם בתוך סקלת הגילאים שסבבו אותה.

יש עוד הרבה ובכל יום ויום ככל שהזמן עובר היא מתגלה לנו בעצימותה ובאישיותה המיוחדת. נמשיך מכאן ונפיץ את אורה הגדול בכל יום.

רינת המהממת נרצחה במלחמת ‘שמחת תורה’ תשפ”ד, בפסטיבל ה”נובה” ברעים, נפלה על קידוש ה’ יחד עם שאר החיילים והנרצחים קדושי ה’, בחורים ובחורות ‘מלח הארץ’.

רינת היתה מתנת חיים 23 שנה לנו המשפחה ולכל הסובבים אותה.

ה’ יקום דמה.

יהי זכרה ברוך!