אוֹריה, בנם של דגנית נעמה וטירן. נולד בנר שישי של חנוכה, ילד שלישי בין חמשה אחים אוהבים. וכמו השם שלו, הביא איתו המון אור לבית.
גדל באשקלון. ילד חייכן, מאיר פנים, רגיש, כולו לב, אוהב לעזור וחבר טוב.
ערך הנתינה אצל אוריה היה ערך מרכזי, תמיד ראשון להתנדב. היתה לו רגישות חברתית גבוהה, אם היו מציקים למישהו היה יוצא להגן עליו, אם זיהה חבר מנודה היה אומר: 'אם אתה לא מזמין אותו, גם אני לא בא'.
אוריה היה מקובל מאד בחברה, אבל היה חשוב לו שגם אלה שפחות מקובלים יהיו במרכז.
אהב מאוד את העם והארץ ותמיד אמר שאם צריך שיקרה לו משהו – אז שזה יהיה בשדה הקרב, ואם למות – אז למען העם והמולדת שכל כך אהב.
אוֹריה היה חייל בהנדסה קרבית וסיים קורס מפקדים. תפקידו היה לנטרל פצצות ולפוצץ בתי מחבלים. בבוקר נר שישי של חנוכה, כ"ט כסלו – שהוא גם יום הולדתו, אוריה התפלל שחרית, הניח תפילין, כמו שהקפיד בכל בוקר, והתארגן לעוד יום של קרב. מפקדיו ביקשו ממנו להישאר ולא לצאת בגלל יום ההולדת, אבל הוא סירב.
בפעולה הוא היה ראשון בצוות, כאשר התקרב לבית חולים רנטיסי על מנת לטהר את המקום ממחבלים. הכוח זוהה ונורה לעברו טיל אר פי ג׳י ממרחק קצר. אוריה שהיה הראשון בכוח נפגע מהטיל בחזה ונהרג במקום, תוך שהוא סופג בגופו את עיקר עוצמת הפגיעה ומפחית את הפגיעה בחבריו. המחבלים ניסו לחטוף את גופתו יחד עם עוד ארבעה פצועים נוספים, אולם כוח של יחידה 504 מנע את החטיפה.
אוריה, מטר תשעים של אור ואהבה, נהרג ביום ההולדת שלו. ולמחרת (א בטבת תשפ"ד 13.12.23) הובא לקבורה. חבריו הביאו לו בלונים והדליקו לו נרות נשמה במקום נרות יום הולדת.
במותו אוריה הציל חיילים רבים.
יהי זכרו ברוך.
כמה כבוד והערכה יש לנו כלפי העבודה העמוקה והנשמתית שלכם. כל אומן ממש מתחבר לנפטר ונותן לו פה ולשון להמשיך לדבר - שפתותיו דובבות בקבר ממש. זו תחיית המתים בזעיר אנפין.