בנם של רחל וישראל חנוך רוזנברג, ולו חמישה אחים ואחיות. נולד וגדל ביישוב בפסגות.
חי עם רעייתו שירה ושלושת ילדיהם בקיבוץ כרם שלום. היה אב מסור שאהב להשתולל ולהנות עם שלושת ילדיו . בן זוג מושלם אהוב ואוהב.
מחובר לתורה בחיי המעשה. תמיד חיפש איך הוא יכול עוד ללמוד, למצוא עוד חברותא, לעשות מבחני רבנות היה החלום שלו. הוא מצא עבודה בכתיבת ספר של דרשות לפרשת השבוע לפי פירושי האברבנאל על התורה וכ"כ שמח שהוא יכול לעבוד ולהתעסק בקודש במקביל. כשהיו עולות שאלות בהלכה תמיד היה פותח ספר ולא נח עד שמצא תשובה גם אם אחרים כבר עברו הלאה.
בזמנים של השראה ידידיה כתב שירים, ושמר אותם בטלפון הנייד.
ידידיה היה חבר טוב, היו לו עיניים טובות שחיברו אותו לאנשים. תמיד היה נעים לדבר איתו להתייעץ לרדת לעומקם של מחשבות ודיונים ויחד עם זאת היה מלא שובבות, שמחת חיים וחוש הומור משובח. השילוב הזה בין הרצינות וצחוק גרמו לכולם לאהוב להיות בקרבתו.
הוא לא התחשב במה הסביבה תגיד, לא התבייש במי שהוא או במה שהוא חושב. היתה לו דרך אמיתית ומחשבה עצמאית על נושאים. הוא השתדל ללמוד מכל אדם. היתה לו יכולת להקשיב למי שיש מולו לעומק ולהבין גם אם הוא לא הסכים איתו. גם במילואים ובעבודה כשפגש אנשים שונים ממנו, הצליח להיות להם לחבר אמת. בזכות התכונות האלה שלו, הצליח מאוד בלימודי עבודה סוציאלית ובטיפול בתחום בריאות הנפש.
בבוקר שמחת תורה, 7.10.2023 יצא ידידיה יחד עם חברי כיתת הכוננות של קיבוץ כרם שלום בו התגורר להילחם במחבלים. הם הצליחו להרוג חולייה של מחבלים שחדרו לקיבוץ. לאחר מכן הצליחו להדוף במשך שעות את המחבלים מלהיכנס לקיבוץ.
בסביבות השעה 10:15 התקבלה קריאה מאחת המשפחות בקיבוץ שחדרו להם מחבלים לבית. ידידיה רץ לשם וכשאיגף את הבית ראה את חברו עמיחי ויצן הי״ד שנהרג ואת הפירצה בחומה ממנה נכנסו המחבלים. הוא תפס מחסה מאחורי חדר הגנרטור שהיה צמוד לבית המשפחה אך הוא לא ידע כי יש מחבלים בבית. המחבלים ראו אותו דרך החלון וירו בו מאחור. ידידיה נהרג במקום. לאחר מכן המחבלים יצאו מהבית כי הבינו שבאים להילחם בהם, ולמעשה כך הצילו ידידיה וחבריו לכתת הכוננות את יושבי הבית מטבח וחטיפה.
ידידיה הותיר אחריו כתבי יד בנסיבות מגוונות; חידושי תורה, סיכומים, סיפורים ושירים שכתב ועוד. כתב ידו כפונט מחשב הוא עבורנו אות חיים. לנצח.
יהי זכרו ברוך.
כמה כבוד והערכה יש לנו כלפי העבודה העמוקה והנשמתית שלכם. כל אומן ממש מתחבר לנפטר ונותן לו פה ולשון להמשיך לדבר - שפתותיו דובבות בקבר ממש. זו תחיית המתים בזעיר אנפין.